פסק-דין בתיק ת"א 6135/04

1.         התובעת, זהב ירושלים, חברה העוסקת בענף הזהב והשקעות שונות (להלן: "התובעת" או "זהב ירושלים"), יזמה בניית בנין למסחר ומשרדים על מגרש בבעלותה ברח' בית הדפוס 7 בירושלים (להלן: "הפרויקט"). לצורך ניהול ופיקוח על בניית הפרויקט התקשרה עם הנתבעת 1, תפנית וינד, חברה לניהול ופיקוח בניה (להלן: "הנתבעת" או "תפנית וינד"). הנתבעים 2-3 הינם עובדי הנתבעת. הנתבע 2, שמעון קורנפלד שימש כמנהל הפרויקט והאחראי עליו מטעם הנתבעת (להלן: "קורנפלד") והנתבע 3- פיטר קופר, מהנדס במקצועו, שימש כמפקח על הקמת המבנה (להלן: "קופר").

2.         לטענת התובעת, הפרה הנתבעת התחייבויותיה לפיקוח וניהול הפרויקט וכתוצאה מכך נגרמו לה נזקים כספיים שהוערכו על ידה בסכום של 16,187,555 ש"ח ובשל שיקולי אגרה, כך התובעת, היא תובעת סך של 5,000,000 ש"ח. טענותיה המרכזיות של התובעת הינן בשלושה: אי עמידה בלוח הזמנים; אי עמידה בתקציב שנקבע; סילוקו של קבלן הפיתוח א.פ.א. (להלן: "א.פ.א.") מהשטח ללא הצדקה, דבר שחייב את התובעת לשלם לא.פ.א. פיצויים והוצאות משפט. לטענת הנתבעת, הפרויקט נוהל בנאמנות, במסירות וביעילות. לוח הזמנים שנקבע בזמנו היה ראשוני, וככל שהיו חריגות ממנו, אלה נעשו על ידי גורמים אשר אינם תלויים בה, וכתוצאה משינויים שביצעה התובעת בתוכניות. התקציב שנקבע כלל את עלויות הבניה בלבד והוא נוהל ללא כל חריגה. סילוק א.פ.א. מהשטח בוצע ביוזמת התובעת ולמרות המלצתה של הנתבעת שלא לעשות כן.

3.         הצדדים פרשו יריעה רחבה, אולם, למעשה, המחלוקות העובדתיות בין הצדדים לגבי דרך התנהלות הפרויקט הן מצומצמות, ונראה כי גדר המחלוקת מצוי בעיקרו בנפקות המשפטית שיש להן בנוגע לסוגיית ה"אשמה" או האחריות.

רקע עובדתי וטענות הצדדים

4.         תכנון הפרויקט החל בשנת 1993 (ר' ת/6 מסמכי התקשרות עם מתכננים) ובמהלכה החלה ההתקשרות בין הצדדים. ביום 29.7.93 הוצא לוח זמנים ראשוני לפרויקט וביום 2.12.93 לוח הזמנים עודכן, ועל פיו הפרויקט היה אמור להתבצע בתוך שנתיים, החל מנובמבר 1993 עד שלב האכלוס בנובמבר 1995. במועד זה, החלו בתהליכים להוצאת היתר הבניה מול הרשויות (ת/2). לא נחתם הסכם מסודר בין הצדדים ורק ביום 21.7.94 הוציאה הנתבעת הצעת שכר טרחה לניהול פרויקט זהב ירושלים (ת/3 להלן: "הצעת השכר"). הצעת השכר התייחסה לתכולת השירותים, אמדן המבנה, תנאי ושלבי התשלום של הפרויקט. כלל עבודות המבנה הוערכו בסך של 3,606,667$, ונקבע כי שכר טרחת הנתבעת יהיה 3.5% מערך המבנה. במועד זה, טרם ניתן היתר הבניה לפרויקט וטרם החלו בו העבודות.

5.         למעט הצעת השכר, לא נחתם הסכם בכתב בין הצדדים והם החלו בשיתוף פעולה, כאשר היה מוסכם כי הנתבעת תנהל ותפקח על הפרויקט. בפועל, עלות הפרויקט הייתה כ- 5,300,000$ (חוו"ד רו"ח מטעם התובעת ת/4, עליו הנתבעת אינה חולקת, אך טוענת כי יש להשוות סכומים אלה למדד ולשער הדולר היציג במועדים בהם שולמו ולהפחית את שווי המע"מ). טופס אכלוס חלקי ניתן רק באפריל 1997 ואילו תעודת גמר סופית לפרויקט, ניתנה באפריל 2003 (ת/24). במהלך ניהול הפרויקט נתגלעו חילוקי דעות בין קבלן הפיתוח א.פ.א. לבין התובעת והנתבעים, ועבודתו הופסקה ובמקומו התקשרה התובעת עם קבלן אחר בשם ברזאני (להלן: "ברזאני"). תביעת א.פ.א. נגד התובעת לתשלום פיצויים בגין ביטול החוזה התקבלה, והתובעת חויבה לשלם לה פיצויים בסך 991,263 ש"ח, לאחר שהסכום שנפסק בערכאה הראשונה הופחת בערכאת הערעור.

6.         לגישת התובעת, כמנהלי פרויקט, נכנסו הנתבעים לנעליה בכל הקשור לבנייתו, תקציביו, השלמתו ואיכותו. תכנון הפרויקט נעשה ובוצע על ידי הנתבעת ועל פי הערכותיה וחוות דעתה, כמו גם ניהול הביצוע והפיקוח ההנדסי על ביצועו. הנתבעים הכינו חוות דעת רשלנית ובלתי מקצועית והפרו את התחייבויותיהם בהסכם הניהול והפיקוח, עובדה שגרמה להתארכות זמן הביצוע של הפרויקט ולהגדלת עלויות הקמתו והשלמתו. באשר למסגרת התקציבית - הנתבעים לא הוכיחו כי הכינו אומדן תקציבי שונה מזה שצוין בהצעת השכר. הנתבעים לא ביצעו אומדני תקציב תקופתיים ומעודכנים, והפרו התחייבותם ב עדכון האומדן התקציבי. התקציב והעדכונים שנערכו על ידי הבנק המלווה, נערכו עבור הבנק, ואינם תואמים את האומדנים שהייתה הנתבעת אמורה להכין עבור התובעת, ובוודאי שאין בהם כדי לפטרה מחובתה זו. כמו כן, הנתבעים הפרו התחייבותם ל ניהול ופיקוח על הוצאות הפרויקט- התרשלו בהכנת המכרזים ובביצוע מרכיבי התחייבויותיהם השונות, ולא דאגו לדווח לתובעת על סטייה מהאומדן שהוכן על ידם. הנתבעים אישרו חשבונות קבלני משנה ללא בדיקה של נכונות החשבון ביחס לעבודה שבוצעה ונתנו אישור של מרכיבים שונים שאינם כלולים בחוזים ללא התאמה לתנאי החוזה הספציפי ולעמידה בלוחות זמנים שנקבעו ולסנקציות בגין הפרתם. הנתבעים "שתלו" חשבונות של עבודות חריגות בחשבונות המאושרים, באופן שלא ניתן היה להבדיל בינם לבין הסעיפים המופיעים בכתבי הכמויות. שולם לקבלנים בגין התייקרויות אף בגין תקופה בה אחר קבלן בביצוע העבודות מעבר למועד הקבוע בחוזה, כאשר אחד הגורמים לכך היה הוצאת מכרזים וחתימה על חוזים עם קבלנים זמן רב לפני המועד שתוכנן לביצוע. הנתבעים לא הפחיתו מהתשלומים לקבלנים את הקנס שנקבע עבור חריגה מהתקופה המוסכמת ולא הפנו את תשומת לב התובעת לאפשרות לפעול כאמור.

7.         באשר לעמידה בלוח הזמנים - הנתבעים הפרו התחייבותם בכל הקשור לשמירה על לוח הזמנים. הנתבעת היא האחראית להוצאת היתר בניה וביצוע עבודת השלד במסגרת הזמן שנקבע, ולכן אין לקבל טענתה לפיה עיכובים אלה מהווים סיבה מוצדקת לחריגה מלוח הזמנים. טענת הנתבעים בדבר שינויים תכנוניים שבוצעו על ידי התובעת אשר גרמו לעיכובים בלוח הזמנים אינה יכולה לעמוד, היות והשינויים בוצעו בעיקר בעבודות הפנים, ובכל מקרה ההתחייבות ללוח זמנים לוקחת בחשבון מאליה סטיות שונות. הנתבעים לא הצביעו ולו על שינוי אחד שגרם לעיכוב כתוצאה מעבודות נוספות. הגורמים לעיכוב היו, בין השאר: אי מתן פרטים לתכניות, התעלמות הנתבעים מפניות הקבלן, חוסר תיאום ואי הכשרת השטח לעבודה וכד'.

8.         לכך הוסיפה התובעת טענות כלליות בנוגע לניהול והפיקוח אשר עניינן בתיאום מועדי הוצאת המכרזים, תיאום ביצוע בין קבלנים שונים, מתן הוראות וצווי ביצוע, ניהול יומני עבודה, שמירה על כל מסמכי ניהול הפרויקט, מתן תעודת השלמה לקבלנים והשגת אישור איכלוס ותעודת גמר מהרשויות.

9.         באשר לתביעת א.פ.א. נגד התובעת - זו נובעת באופן ישיר מהפרת התחייבויותיה של הנתבעת בניהול הפיקוח, ומהעובדה כי נמנעה ליתן הוראות מתאימות ותכניות לביצוע. אופן התנהלותה בענין זה, לרבות אופן הפסקת עבודת הקבלן, סילוקו מהשטח ואופן אישור החשבון הצביעו על מחדלים וחוסר תום לב בהתנהגות שגרמה לחיוב התובעת לפצות את הקבלן. הנתבעת כשלה בכך שלא הוציאה הודעה על זכיה במכרז, לא דאגה ש ייחתם חוזה עם א.פ.א. מיד לאחר זכייתה במכרז, לא דאגה שא.פ.א. תמציא ערבות בנקאית וכי יינתן צו התחלת עבודה. כמו כן לא דאגה כי יקבע לוח זמנים לתחילת ביצוע העבודות וסיומן, כי השטח יוכשר לעבודה וכי יינתנו לקבלן תכניות הנדסיות ותכניות ביסוס. המפקח לא דאג ל מילוי קפדני של יומני העבודה והחתמת הקבלן והתעלם מהערותיו של הקבלן בעניין קירות התמך. הנתבעת לא מסרה לא.פ.א. כל הודעה על דרישה להגברת קצב העבודה ואף לא נרשמה הערה בגין כך ביומני העבודה. הפרת התחייבויותיה של הנתבעת היא שהביאה לפיטוריה של א.פ.א. ומשכך עליה לשאת בעלות הפיצוי בו חויבה התובעת. כתוצאה מכל האמור נגרמו לתובעת הפסדים ונזקים שונים, ביניהם, הוצאות ניהול ההליך מול א.פ.א והעדר יכולתה לממש את זכויותיה בבנין.

10.       לטענת הנתבעת, היא שרתה בנאמנות ובמסירות את התובעת אולם, לאורך כל הדרך, התובעת שינתה את החלטותיה בנושאים שונים, דבר שלא הקל על תפקודה של הנתבעת. התובעת, באמצעות מנהלה עודד בן-דוד, הייתה מעורבת בכל שלב משלבי הפרויקט והייתה מעורה בכל ההחלטות, אישורי החשבונות, לוחות הזמנים והקשר עם הקבלנים השונים. העובדה שבמשך שנים מאז מסירת הפרויקט ועד להגשת התביעה לא עלתה כל טענה בקשר לפעולות הנתבעים, מלמדת כי מקורה של תביעה זו אינו נעוץ בשירותים שקיבלה התובעת. לגופו של עניין, טענות התובעת בנוגע ל כשלים בתכנון ובמתן פתרונות הנדסיים דינן להידחות, היות והנתבעת אינה עוסקת בתכנון אלא בפיקוח וניהול. באשר למסגרת התקציב- האומדן שנכלל בהצעת שכר הטרחה היה אומדן ראשוני בלבד לגבי עלויות הביצוע הקבלניות בלבד וללא העלויות הנלוות כגון: תשלומי רישיונות, שכר טרחת יועצים וכד', וזאת לצורך הערכת שכר טרחתה של הנתבעת. תקנון אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים בישראל, ינואר - 1981 (להלן: "תקנון א.א.א.י."), אשר אין חולק כי היווה את הבסיס להתקשרות, תומך בפירוש זה לפיו שכר הטרחה נגזר מעלות הבניה בלבד. טענת התובעת נטולת הגיון גם לאור העובדה כי אליבא דגרסתה, אמור שכר הטרחה להיגזר כאחוז מסכום הכולל את שכר טרחת הנתבעת. משכך, בפועל לא הייתה כל חריגה מהתקציב, והתובעת היתה מודעת לכך ואף הסכימה לכך, ועובדה היא ששתקה במשך השנים. טענת התובעת סותרת אף את דו"ח העדכון שהוגש מטעמה לבנק המלווה. בפועל, התובעת היא זו שהתקשרה עם קבלנים, יועצים אנשי מקצוע ו בדקה כל חשבון וחשבון, והעירה את הערותיה, והיא ידעה לכל המאוחר בשנת 1997 כי תקציב הפרויקט גבוה מזה שצוין בהצעת השכר. באשר לטענות התובעת בדבר ניהול ופיקוח על הוצאות הפרויקט - טענת התובעת לפיה לא ניהלה בעצמה מעקב אחר הוצאות הכספים, הינה נטולת הגיון לאור היקף הפרויקט ובמיוחד במקרה זה, בו היה לתובעת ליווי בנקאי. לגופו של עניין, התייחסות התובעת לחשבון זה או אחר אינה רלוונטית, כל עוד לא הייתה חריגה מהתקציב. בפועל, כל חשבון וחשבון נבדק על ידי המפקח, תוך מדידת הכמויות והעבודה באתר, ואושר רק לאחר שהמפקח שוכנע בנכונותו. מעבר לכך, התובעת בדקה כל חשבון וחשבון ובעצם הייתה הגורם אשר נתן את האישור הסופי. התובעת קיבלה הסבר מפורט על כל שינוי בחשבון, כל סעיף שלא נכלל בכתב הכמויות המקורי וכל תוספת תשלום ובמקרים רבים, ניהלה התובעת משא ומתן ישירות עם הקבלנים. מסיבה זו החשבונות הסופיים אינם משקפים את הסכום ששולם בפועל. הסעיפים החריגים בחשבונות שהוגשו לתובעת סומנו וניתנים להבחנה, והתובעת לא הביאה כל ראיה לכך, כי אישורו של חשבון זה או אחר היה בלתי סביר. עצם העובדה כי החשבון המאושר לא תאם את החוזה המקורי אינה מלמדת דבר, שכן סכומי החוזה של הקבלנים שונו מעת לעת מסיבות שונות הקשורות במהלך הפרויקט. בפועל הייתה עצירת התייקרויות בכל מקרה שבו היה עיכוב בביצוע שנבע מהקבלן, וזאת על פי הנוהל הסביר. הטענה לפיה חוזים עם קבלנים נחתמו טרם זמנם וגרמו להתייקרויות מיותרות, נטענה רק בסיכומים ומהווה הרחבת חזית, ובכל מקרה אין בה ממש. ההתייקרויות אינן פרס לקבלנים, אלא הן נועדו לשמירה על ערך הכסף בהצמדתו למדד תשומות הבניה, ואין בכך הפסד למזמין שגם כספו מוצמד למדד. מסיבה זו, יש לדחות גם את טענת התובעת לפיה ההתייקרויות מבוססות על מדד תשומות הבניה שאינו תואם את שער הדולר שעליו מבוסס התקציב. בכל מקרה, חתימה על חוזים מוקדמים נועדה לחסוך זמן ולאפשר לקבלן להתחיל את עבודתו מייד עם סיום עבודתו של הקבלן שלפניו. טענת התובעת בנוגע ל חיוב על פי מחירון דקל ללא הפחתת האחוז המוסכם בחוזה, אינה מתחשבת בשיקולים אחרים שנשקלו לעניין זה. הטענה כי לא נתקבל אישורה בנוגע לשינוי בסכומים העולים על 50 אלף ש"ח אינה רלוונטית משום שהוכח כי עודד בן-דוד מנהל התובעת (להלן: "בן-דוד") ידע ואישר את כל השינויים בהיקפי החוזים ובכתבי הכמויות.

11.       באשר לטענה בדבר אי עמידה בלוח זמנים- לוח הזמנים שנקבע לפרויקט היה ראשוני ועקרוני, תוך ציון העובדה כי ייתכנו סטיות בעיקר במשכי הביצוע. למעשה, לא ניתן כלל לתת התחייבות למועד סיום הפרויקט כאשר מועד זה תלוי בגורמים רבים. הנתבעים עשו כל שביכולתם על מנת לזרז את ביצוע הבנייה, לרבות הפעלת לחץ כבד על הקבלנים, המלצה לתובעת לקנוס את הקבלנים או לעצור תשלומים, אך יש דברים שאינם תלויים בנתבעים כגון, מתן היתרי בנייה, קצב העבודה של הקבלנים וכד'. טענת התובעת לפיה חלק מהעיכוב נבע ממיקומו של העגורן בתוך פיר המעלית, הינה חסרת בסיס ובכל מקרה מהווה הרחבה חזית אסורה. התובעת גם לא באה בטענות לנתבעים בעניין האיחורים והעיכובים הנטענים, וזאת משום שידעה כי הנתבעים מבצעים את עבודתם בצורה הטובה ביותר. בפועל האיחור במשך הפרויקט נבע, בין השאר, מאיחור של 6 חודשים במתן היתר הבניה, איחור קבלן השלד ב- 8 חודשים, שינויים שונים שהיו בתכנון החיצוני והפנימי של הבניין, הצורך במציאת פתרון לנושא החשמל, דרישת העירייה לבניית מדרכה בצד הבניין, הזזת הספרינקלרים ושינוי תוכניות קונסטרוקציה. את האשמה לעיכובים אלה אין לתלות בנתבעים. באשר ל הטלת קנסות בגין איחור של הקבלן, סמכות זו נתונה לתובעת בלבד, והנתבעים אינם רשאים ואינם מוסמכים להטיל קנסות על קבלנים. הנתבעים עדכנו את התובעת בדבר זכותה לעשות כן. בכל מקרה, הקנס אינו אוטומטי ונחשב כעונש כבד המופעל לעיתים נדירות. באשר לטענה בנוגע לאי עצירת התייקרויות, בפועל הייתה עצירת התייקרויות בכל מקרה שבו היה עיכוב בביצוע שנבע מהקבלן וזאת על פי הנוהל הסביר. באשר לטענה בדבר אי הוצאת אישור אכלוס ותעודת גמר, התובעת לא הביאה כל אסמכתא לכך כי התחייבויותיהם של הנתבעים כוללות השגת אישור אכלוס ותעודת גמר מהרשויות, הנתבעים אף סיימו את תפקידם בפרויקט הרבה לפני שלב מתן תעודת הגמר. לגופו של עניין, לא ניתן לקבל טופס 4 מלא ותעודת גמר לפרויקט, כאשר עבודות הפנים אינן מושלמות.

12.       באשר לתביעת א.פ.א. - סילוקה של א.פ.א. מהאתר נעשה על פי החלטת התובעת. טענת התובעת לפיה סילוקה של א.פ.א. מהאתר נבע ממניעים פסולים של הנתבעים לא הוכחה. הנתבעים המליצו לתובעת לשלם לא.פ.א. את תמורת עבודתו שכבר בוצעה, חשבון אשר אושר על ידי הנתבעים, ואילו היתה התובעת שומעת לעצתה, התביעה היתה נמנעת. התובעת התרשלה בניהול הגנתה מול א.פ.א., עובדה שהביאה בסופו של דבר לפסיקת סכומים גבוהים נגדה ללא הצדקה עובדתית או משפטית. טענת התובעת לפיה לא הוצא צו התחלת עבודה לא.פ.א. נדחית מחומר הראיות, ובכל מקרה האחריות להמצאת צו התחלת עבודה באתר הייתה של התובעת עצמה, וזאת על פי החוזה בין התובעת לקבלנים. לגופו של עניין, א.פ.א. לא סיימה עבודתה בתוך 4 חודשים, כפי שנקבע בחוזה. א.פ.א. היא זו שלא עמדה בתנאי החוזה; לא המציאה ערבות בנקאית ולא תגברה את כוח האדם. טענת התובעת לפיה התעלמה הנתבעת מפניות א.פ.א. בנוגע לסוג קיר מסוים ולא מסרה פרטי ביסוס אינה נכונה. סוג הקיר נקבע מלכתחילה על ידי המתכנן, והוא שונה לאחר עזיבת א.פ.א. משיקולים ענייניים ופרטי הביסוס נכללו אף הם בתוכניות. טענת התובעת בדבר אי פינוי פסולת מהאתר נולדה לצורך הליך זה. הטענה בדבר אי מילוי יומני עבודה, נוגעת לכל היותר לראיות ואינה מהותית, ולגופה של טענה, כל יומני העבודה נמסרו לתובעת ואף הוגשו לבית המשפט בהליך הקודם.

התיישנות

13.            לטענת הנתבעת יש לדחות את התביעה מחמת התיישנותה או שיהוי, טענה אשר הועלתה כבר בתחילת ההליך (בשא 6710/04). בהחלטתי מיום 8.2.05 קבעתי כי עילת התביעה הנוגעת לחיוב התובעת בתשלום פיצויים לא.פ.א. לא התיישנה, היות שנולדה עם מתן פסק דין לטובת א.פ.א. או לכל המוקדם, ביום בו הוגשה התובענה כנגד התובעת. באשר לשתי העילות האחרות: אי עמידה בלוח הזמנים ואי עמידה באומדן התקציבי, נקבע כי אין די נתונים בשלב הראשוני של ההליך. לאור האמור, נדחתה הבקשה תוך ציון כי מדובר בהחלטת ביניים אשר אינה מהווה מעשה בית דין, והיא ניתנת לשינוי בהתאם לחומר הראיות בהליך העיקרי.

14.       טוענת הנתבעת כי לאחר פריסת חומר הראיות בפני בית המשפט, ברור כי התביעה התיישנה, היות ושלוש עילות התביעה נולדו למעלה משבע שנים קודם להגשת התובענה ביום 1.4.04. באשר לעילה בגין חריגה מהתקציב - כבר באוקטובר 94' הגישה התובעת דו"ח ראשוני לבנק המלווה בו צוין כי הערכת עלות הפרוייקט לאחר ניכוי שווי הקרקע היא 5,334,000$. דו"ח עדכון נוסף הוגש לבנק בינואר 95' בו צוין כי סך הכל עלות הפרויקט מסתכמת ב- 5,354,000$. לפיכך, התובעת ידעה לכל המאוחר בחודש ינואר 95' כי עלות הפרויקט כולו הינה 5.3 מיליון דולר. מעבר לכך, החוזים עם המתכננים והקבלנים השונים נחתמו על ידי התובעת בשנים 1993-1996, כאשר החוזה האחרון נחתם עם א.פ.א. ביום 20.6.96. בכל חוזה מופיע הסכום שישולם לקבלן עבור ביצוע העבודות, היינו, ביום 20.6.96 לכל המאוחר ידעה התובעת את סכום החוזים עם כל המתכננים, היועצים והקבלנים, וידעה כי הוא עולה על האומדן המופיע בהצעת השכר. הטענה כי התובעת הוציאה כספים מבלי לנהל כל מעקב הינה בלתי הגיונית. לאור האמור, לכל המאוחר בסוף שנת 96' ידעה התובעת כי עלות הפרויקט חורגת בהרבה מהסכום המהווה אומדן לטענתה. על פי ההלכה, אין צורך להמתין לגיבוש מלוא הנזק, אלא די שהתגלה נזק שאינו "נזק של מה בכך", ולפיכך התביעה התיישנה לכל המאוחר בסוף שנת 2003.

באשר לעילה בגין חריגה מלוח הזמנים- לטענת הנתבעת, מחומר הראיות עולה כי כבר בפברואר 96' ידעה התובעת כי צפוי איחור במסירה של 17 חודשים. התובעת אף ידעה על העיכובים במהלך ניהול הפרויקט, ולטענתה היא אף פנתה אל הנתבעת בעניין זה. היינו עוד לפני מרץ 97' התגלה לתובעת כי נגרם לה לכאורה נזק שאינו "נזק של מה בכך". באשר לעילת התביעה בגין תביעת א.פ.א.- הפעולות שנעשו על ידי הנתבעים בקשר עם עבודתה של א.פ.א. וסילוקה מהאתר, נעשו במהלך החודשים מאי 1996- אוגוסט 1996. התובעת ידעה על כל פעולות הנתבעים, לרבות סילוקה של א.פ.א. עצמה, ואף יזמה חלק מן הפעולות בעצמה. כלומר, הרשלנות הנטענת כלפי הנתבעים, ארעה למעלה מ-7 שנים לפני הגשת התביעה ולפיכך התביעה התיישנה.

15.       עוד טענו הנתבעים כי התובעת לא העלתה בכתבי טענותיה טענה כלשהי בדבר קיומה של עילה שיש בה כדי להאריך את תקופת ההתיישנות, ומשכך טענותיה בסיכומים מהוות הרחבת חזית, מה גם שטענותיה לא הוכחו ולא צוין על איזו הוראת חיקוק הן מבוססות. הוכחת תנאי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958, המדבר על "התיישנות שלא מדעת" מוטלת על הטוען להם, היינו על התובעת, והתובעת לא טענה לקיומם. התובעת אף לא טענה לתחולתו של סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. סעיף 89(1) לפקודה הדן בעילה מתמשכת, חל רק בתביעה בעילה נזיקית או על תביעה בעילה חוזית שנזק אינו אחד ממרכיביה. סעיף 89(2) המדבר על יום התגלות הנזק מקום בו מדובר בעילה נזיקית, חל רק בנוגע לעילת הרשלנות שנטענה נגד הנתבעים ולא בנוגע לעילות אחרות כדוגמת העילה החוזית.

16.       לטענת התובעת, המועד למרוץ תקופת ההתיישנות מתחיל ביום שבו גובשה עילת התביעה, הכוללת את מלוא הנזק. מעבר לכך, תביעת א.פ.א. הפסיקה את מרוץ ההתיישנות, שכן, לא רק שהיא מהווה חלק מהנזק הנתבע, אלא גם את המועד בו נתגלו לתובעת מעשיהם, מחדליהם ורשלנותם של הנתבעים. התביעה נשוא הליך זה הוגשה ביום 1.4.04, ובפועל הייתה פעילות ענפה בפרויקט עד ליוני 98'. באשר לעילה בגין חריגה תקציבית- ידיעת התובעת את היקף החוזים לא יכלה ללמד על היקף הפרויקט לאור התוספות והחריגים. מועד גילוי העוולה היה רק במועד הדיון בתביעת א.פ.א. טענת הנתבעת כאילו עוד במהלך ביצוע הפרויקט התגבשה העילה, דינה להידחות. העילה מתגבשת בעת ההפרה, הפרה יכולה להתרחש רק בתום ביצוע החוזה, וטענת הנתבעים נסמכת על הפרה צפויה שטרם התרחשה. מעבר לכך, לגרסת הנתבעת, היו חריגות מההסכמים במהלך הפרויקט ואין הם משקפים את שהיה בפועל, ולכן לא ניתן לייחס לתובעת ידיעה. באשר לעילה בגין תביעת א.פ.א.- יש לדחות את טענת הנתבעים לפיה עילה זו נולדה במועד תחילת ההליך המשפטי או דרישות א.פ.א. לתשלום. גם אם לתובעת היו חילוקי דעות עם א.פ.א., העילה כנגד הנתבעים היא עילה עצמאית והיא נולדה אך ורק עם מתן פסק הדין לטובת א.פ.א.